החלטה בתיק עע"ם 8188/10 - י'

1.        השאלה המונחת להכרעתי בהליך זה הינה האם יש להורות על חילוט הוצאות בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבה 1 מתוך העירבון שהפקידו המערערות בהליך שבכותרת. שורש השאלה נעוץ ביחס שבין שתי החלטות שיפוטיות שניתנו במסגרת הערעור: ההחלטה הראשונה ניתנה על-ידי כב' השופטת נאור ביום 22.11.2010, לפיה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המערערות. בסיום ההחלטה נקבע כי "בגין בקשה זו ועל פי תוצאות הערעור ישולם שכר טרחה בסך 10,000 ש"ח ביחסים שבין המערערות למשיבה 1...." (ההדגשה הוספה - ד.כ.ל). ההחלטה השנייה - שהינה בגדר פסק-דין המסיים את ההליך - ניתנה על-ידי הרכב כב' השופטים נאור, ארבל ופוגלמן ביום 25.7.2011 וזאת בסיום הדיון בערעור ובמעמד הצדדים. בפסק-הדין נקבע כדלקמן: "בהצעתנו, חזרו בהם המערערים מערעורם והוא נמחק. לא יהיה צו להוצאות" (ההדגשה הוספה - ד.כ.ל).

2.        לטענת המשיבה 1, יש לראות את הערעור שבכותרת כ"נדחה" ולפיכך יש לחייב את המערערות בהוצאות המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח כאמור בהחלטה הראשונה של כב' השופטת נאור בבקשה לעיכוב ביצוע. מנגד, טוענות המערערות כי מאחר שבהחלטה הראשונה של כב' השופטת נאור נקבע כי החיוב בהוצאות בסך 10,000 ש"ח יהיה "לפי תוצאות הערעור"; ובהתחשב בכך שהערעור נמחק ולא נדחה; כי אז לטענת המערערות נוצר מצב לפיו "בערעור אין צד מפסיד ואין מנצח", ולפיכך לא קמה למי מהצדדים זכאות להוצאות הנ"ל בסך 10,000 ש"ח. המערערות הוסיפו וטענו כי בשים לב לכך שבפסק-הדין נקבע כי "לא יהיה צו להוצאות", יש לראות במשיבה 1 כמי שויתרה על ההוצאות במסגרת הדיון שקדם לכך, והיא מושתקת כעת מלטעון אחרת.

3.        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, באתי למסקנה כי יש להורות על חילוט 10,000 ש"ח מהעירבון לטובת המשיבה 1.

           שתי שאלות מרכזיות מתעוררות בהליך זה: האחת, מה דינה של החלטת-ביניים שקבעה חיוב בהוצאות, ולאחריה ניתן פסק-דין שסיים את ההליך שלא בדרכי הסכמה בין בעלי-הדין, ובמסגרתו נקבע כי לא יהיה צו להוצאות. והשנייה, מה דינה של החלטה הקובעת כי ההוצאות יהיו לפי תוצאות הערעור, כאשר הערעור לא התקבל או נדחה, כי אם נמחק לבקשת יוזם ההליך.

4.        אשר לשאלה הראשונה - המערערות נמנעו מלטעון לפניי כי פסק-הדין שהורה על מחיקת הערעור שבכותרת ללא הוצאות, ביטל או שינה מהחלטתה הראשונה של כב' השופטת נאור, לפיה ההוצאות בסך 10,000 ש"ח תהיינה "על פי תוצאות הערעור". נקודת המוצא לדיון שלפניי היא, אפוא, כי החלטתה הראשונה של כב' השופטת נאור שרירה וקיימת. לשם השלמת התמונה ייאמר כי בדין נמנעו המערערות מלטעון אחרת. על דרך הכלל, קביעה בתום הדיון לעניין ההוצאות, אינה מתייחסת אלא לאותן הוצאות אשר לגביהן טרם יצא צו מאת בית-המשפט (ראו והשוו: תקנה 511(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה "ניתן צו להוצאות בהליך פלוני, לא ייפגע הצו על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך של ערעור על הצו הראשון"; לעניין תקנה 511(ד) הנ"ל ראו גם: ע"א 2946/05 נאות מזרחי בע"מ נ' רוזן, בפיסקה ה (לא פורסם, 8.4.2005); ע"א 2271/05 אריבן מהנדסים ויועצים בע"מ נ' אנדריאס מאיר בע"מ, בפיסקה 3 (לא פורסם, 1.5.2006); ע"א (ת"א) 2832/01 אוטומציה ירוחם ושות' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בעמ' 7 (לא פורסם, 8.3.2005); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 539 (מהדורה שביעית, 1995)).

           אוסיף ואומר כי לפי תפיסתי, במצבים בהם ניתנה החלטת-ביניים הכוללת חיוב של מי מבעלי-הדין בהוצאות, ובהמשך הדרך ניתן פסק-דין במסגרתו נקבע כי אין צו להוצאות, יש להסתייע בהנחת-עבודה לפיה על דרך הכלל, ובהעדר נסיבות מיוחדות, פסק-הדין אינו מבטל או משנה את החיוב הקודם בהוצאות. זאת, כל עוד לא נקבע בבירור אחרת בפסק-הדין (או כל עוד לא מוסכם אחרת בין הצדדים). בבסיס הנחת-העבודה האמורה מונחים מספר טעמים:ראשית, בית-משפט הנותן פסק-דין המסיים את ההליך, אינו מודע בהכרח להחלטות-ביניים שניתנו בעבר ולהוצאות שנפסקו במסגרתן. לפיכך, אין יסוד להניח כי בית-המשפט התכוון לשנות מהן בפסק-דינו, כל עוד לא נקבע בבירור אחרת (ראו: דברי השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 365/66 צמח נ' קונפינו, פ"ד כ(4) 164 (1966), בפיסקה 4).

             שנית, במישור המהותי, הימנעות מפסיקת הוצאות בסיום ההליך, אינה משליכה בהכרח על צידקת החיוב בהוצאות במסגרת החלטות-ביניים קודמות שניתנו במהלך ניהול ההליך. כך למשל, יתכן כי נוכח תוצאותיו של ההליך העיקרי ייקבע בסופה של דרך כי אין צו להוצאות, אולם מבחינה מהותית-עניינית לא יהיה בכך כדי להצדיק את ביטול החיוב בהוצאות כפי שנקבע במסגרת החלטות-ביניים קודמות בגין דחיית בקשות-סרק או בגין התנהלות דיונית מעוררת קושי במהלך ניהול ההליך, וזאת ללא קשר לתוצאותיו הסופיות (ראו והשוו בעניין זה: רע"א 519/08 ח'ורי נ' עוואד, בפיסקה 14(ב) (לא פורסם, 19.8.2010)).

             שלישית, נראה כי טעמי יעילות מצדדים אף הם בהנחת-העבודה האמורה. בלעדיה, עלולים בעלי-דין להרבות התדיינויות בשאלות כגון: האם כאשר בית-המשפט נמנע מליתן צו להוצאות במסגרת פסק-הדין המסיים את ההליך, הוא התכוון במשתמע לשנות החלטות-ביניים קודמות במסגרתן חויב מי מהצדדים בהוצאות לטובת בעל-הדין שכנגד, אם לאו. הנחת-העבודה המוצעת מצמצמת את היקפן של התדיינויות מן הסוג האמור שהרי לפיה על דרך הכלל, קביעה לפיה אין צו להוצאות במסגרת פסק-דין המסיים את ההליך לחוד, וחיובים בהוצאות במסגרת החלטות-ביניים קודמות לחוד.

           למען הסר ספק, יובהר כי לצורך הכרעה בסיום ההליך האם לעשות צו להוצאות אם לאו, רשאי כמובן בית-המשפט להתחשב בהוצאות שנפסקו במסגרת החלטות-ביניים קודמות שניתנו במהלך ההליך, ככל שקיימת זיקה בין הדברים (ראו והשוו בעניין זה: רע"א 8077/07 האיגוד המקצועי לתקליטנים בישראל נ' אקו"ם בע"מ, בפיסקה 3(ב) (לא פורסם, 16.6.2009)). עם זאת, מן הטעמים שפורטו לעיל, ההנחה הינה כי פסק-דין המסיים את ההליך וקובע כי לא ייעשה צו להוצאות, אינו מבטל חיובים קודמים בהוצאות, וככלל הם מוסיפים לעמוד לעצמם בהעדר ערעור עליהם. (ראו למשל: החלטת כב' השופט מלצר ברע"א 519/08 ח'ורי הנ"ל, ממנה עולה כי בנסיבות אותו עניין, החיוב בהוצאות במסגרת החלטות-ביניים שונות שנתן בית-המשפט המחוזי, לא בוטל בעקבות פסק-הדין שניתן בסיום ההליך בבית-המשפט המחוזי במסגרתו נקבע כי לא ייעשה צו להוצאות).

5.        בהתאם לעקרונות שהותוו לעיל, יש לבחון את פסק-הדין שהורה על מחיקת הערעור שבכותרת ללא צו להוצאות, ואת היחס בינו לבין ההחלטה שקדמה לו. עיון בפסק-הדין מלמד כי לא נקבע בו דבר לעניין החיוב בהוצאות בסך 10,000 ש"ח "על פי תוצאות הערעור" וזאת בהתאם להחלטתה הקודמת של כב' השופטת נאור בבקשה לעיכוב ביצוע. בהעדר קביעה ברורה אחרת בפסק-הדין, ההחלטה הנ"ל הינה שרירה וקיימת. כאמור, הצדדים שלפניי אינם חולקים על כך באופן ממשי. זו היא, אפוא, נקודת המוצא לדיון שלהלן.

6.        השאלה השנייה המונחת לפתחי הינה מה הן "תוצאות הערעור" בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לכך שהערעור לא התקבל או נדחה, כי אם נמחק (לקשיים פרשניים הכרוכים בחיוב בהוצאות לפי תוצאות הערעור, במצבים בהם התוצאות בהליך העיקרי אינן מובהקות כל צורכן, ראו: רע"א 519/08 ח'ורי הנ"ל, בפיסקה 14 (לא פורסם, 19.8.2010)).

           ייאמר מיד כי השאלה האמורה - מה דינו של חיוב בהוצאות "לפי תוצאות הערעור" בנסיבות בהן הערעור נמחק - אינה ניתנת למענה אחיד וגורף, ועליה להיבחן בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובהן: השלב הדיוני בו נמחק הערעור והסיבה למחיקתו; הערות השופטים כפי שהן מופיעות בפרוטוקול הדיון, אם וככל שהתקיים דיון בערעור; האם הסעד שהתבקש בערעור ניתן למערער, ולו באופן חלקי, טרם מחיקת ההליך; האם יש במחיקת הערעור כדי להצביע על צידקת הגשתו מלכתחילה ועוד.

           בנסיבות המקרה שלפניי, פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 25.7.2011 במעמד הצדדים מלמד כי כבר בפתח הדיון המליץ הרכב השופטים הנכבד למערערות לחזור בהן מהערעור. לאחר הפסקה במהלכה התייעץ בא-כוח המערערות עם מרשותיו, הודיע הלה כי המערערות מבקשות לחזור בהן מהערעור ללא צו להוצאות. בפסק-הדין שניתן במעמד הצדדים נאמר במפורש כי המערערות חזרו בהן מערעורן בהתאם להצעת בית-המשפט.

           בהתחשב בכך שהמערערות חזרו בהן מן הערעור והוא נמחק לפי בקשתן, בלא שקיבלו דבר מן הסעד אשר לשמו הוגש ההליך; ובהתחשב בכך שהחזרה מן הערעור נבעה מכך שכבר בפתח הדיון ראה הרכב השופטים להמליץ למערערות לעשות כן, באופן המעורר תהיות בדבר צידקת הגשתו של הערעור מלכתחילה; עמדתי היא כי בנסיבותיו של המקרה שלפניי יש לראות במערערות "כצד המפסיד" בערעור לצורך החלטת כב' השופטת נאור לעניין החיוב בהוצאות "על פי תוצאות הערעור", וזאת בגין דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו בשעתו המערערות.

7.        בסיום הדברים, יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת המערערות לפיה המשיבה 1 ויתרה על הוצאותיה או כי היא מושתקת מלטעון להן. כפי שהוסבר לעיל, מחיקת הערעור שבכותרת ללא צו להוצאות לא נבעה מהסכמה שהושגה בין הצדדים. נראה כי משקיבלו המערערות את הצעת הרכב השופטים לחזור בהן מערעורן, ראה ההרכב להיעתר לבקשת המערערות ולהימנע ממתן צו להוצאות בערעור. כאמור, בהעדר קביעה ברורה אחרת בפסק-הדין, לא היה בכך כדי לבטל את ההחלטה הראשונה של כב' השופטת נאור בדבר חיוב בהוצאות בגין דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו בזמנו המערערות וזאת לפי תוצאות הערעור. בחינת פרוטוקול הדיון ויתר נסיבות המקרה, מלמדת כי אין כל אינדיקציה לכך שהמשיבה 1 ויתרה על ההוצאות האמורות.

           אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, אני רואה לקבוע כי מהעירבון שהופקד בהליך שבכותרת יחולט סכום של 10,000 ש"ח לטובת המשיבה 1. אין צו להוצאות בהליך שלפניי.

ניתנה היום, י"ד באב תשע"א (14.8.2011).